קמח הטף הוא אחד הדגנים הראשונים שבויתו על ידי האדם, עם עדויות ארכיאולוגיות המצביעות על נוכחותו ברמה האתיופית כבר לפני כארבעת אלפים שנה. מקור שמו נגזר מהמילה האמהרית "טפה", שמשמעותה "אבוד", עדות לגודלו הזעיר של הגרגר שכמעט ואינו ניתן לאחיזה ידנית. לאורך ההיסטוריה, הטף היה המגן התזונתי של הציביליזציה החבשית; עמידותו המופלאה לתנאי יובש או הצפות קיצוניות אפשרה לממלכות האתיופיות לשרוד תקופות של רעב ומלחמות. האינג'רה המופקת ממנו היא פלא של ביוטכנולוגיה עתיקה – תהליך התסיסה הטבעי של הבצק (הארשו) מפרק את החומצה הפיטית ומאפשר ספיגה מקסימלית של ברזל וסידן, מה שהעניק לקהילה חוסן גופני יוצא דופן. בקרב יהדות אתיופיה, הטף נחשב לדגן הטהור והנעלה ביותר, והכנתו לשבתות וחגים לוותה תמיד בהקפדה יתרה על איכות הזרעים וניקיונם, מתוך הבנה שהלחם הוא יסוד החיים והקשר עם האדמה.

בימינו, הטף עבר מהפכה עולמית שהציבה אותו במרכז הבמה כ"סופר-פוד" הנחשק ביותר במערב. בישראל, השינוי במעמדו של הטף הוא דרמטי; אם בעבר הוא נחשב למזון עדתי מצומצם, כיום הוא נמכר בכל רשתות השיווק הגדולות כפתרון אידיאלי עבור חולי צליאק, ספורטאים וחובבי תזונה נקייה. הטף נטול גלוטן באופן טבעי ובעל ערך גליקמי נמוך, תכונות שהופכות אותו למזון על במאה ה-21. מעניין לראות כיצד בישראל הטף חורג מגבולות האינג'רה המסורתית; אופים צעירים משלבים אותו בלחמי מחמצת, בעוגות בחושות ובקרקרים בריאותיים. עבור הקהילה האתיופית בישראל, ההכרה העולמית בטף היא מקור לגאווה עצומה. הדור הצעיר, שלעיתים נטש את המאכלים המסורתיים לטובת אוכל מהיר, חוזר כיום אל האינג'רה מתוך מודעות בריאותית וחיבור לשורשים. הטף הפך לגשר כלכלי ותרבותי, כאשר חקלאות הטף באתיופיה והיבוא לישראל מייצרים חיבורים חדשים ומחזקים את המעמד של המורשת האתיופית כחלק בלתי נפרד מהתפריט הבריא של החברה הישראלית כולה.

קמח הטף הינו זהב עתיק שהגיע מאתיופיה למרכז הבמה של עולם הבריאות.